סיפור לירי על מנגינה המחפשת את מקומה בעולם ומוצאת אותו בקשר המיוחד שבין הורה לילדו. סיפור על השיר שבמציאות ועל השיר שבלב.
נוֹשְׂאִים קְשׁוּרִים:
קְבוּצַת גִּיל: גַּנִּים צְעִירִים
פְּעִילֻיּוֹת בְּעִקְבוֹת הַקְּרִיאָה
הַעֲשָׁרָה
שֵׁמַע
הַמְחָשָׁה
יְצִירָה
חֲגִיגָה
שִׂיחָה
כְּלָלִיהמנגינה בסיפור שואלת את עצמה: "איזה צורך יש בי אם אף אחד לא שם לב אלי? לא שומע אותי ולא אומר כמה יפה המנגינה הזאת!" היא יוצאת לשאול את החי, הצומח והדומם בסביבתה מי רוצה בה. שוב ושוב היא נתקלת בסירוב עד שהיא נכנסת, מבלי לשאול, אל תוך לבה האוהב של אמא, וזו מתחילה לשיר שיר ערש לתינוקת שלה.
הניגון שבלב
כל אחד מאיתנו, ילדים ומבוגרים, יכול בוודאי להזדהות עם ההרגשה של המנגינה בסיפור, שאם לא רואים אותנו ולא שומעים אותנו – אז מי אנחנו בכלל? מספיק שיהיה אדם אחד שיראה אותנו, שירצה בנו, והשמחה ותחושת הערך חוזרות ללבנו.
המנגינה מחפשת את מקומה בעולם ומוצאת אותו בקשר המיוחד שבין הורה לילדו.
לרגל מאה שנה להולדתו של עודד בורלא ולקראת סיום שנת הלימודים, אנו שמחים להעניק לכם סיפור מופלא זה המאפשר להורים ולילדים להטות אוזן יחד למנגינה שבלב.
סְרָטִים בְּעִקְבוֹת הַסִּפּוּר
עֳתָקִים שֶׁחֻלְּקוּ:
120,000
הוֹצָאָה לָאוֹר:
ספרית פועלים
שְׁנַת חֲלֻקָּה:
תשע"ו 2015-2016
החלון שלי פה
גברת אחת מרחוב בצלאל
