תקשיבורגע

24/11/2024 | 30 צפיות

על פירוק ובנייה מחדש ועל כוחה המרפא של הקשבה אמפתית בספר "הארנב הקשיב" מאת קורי דורפֵלד

"יום אחד, טיילור החליט לבנות משהו. משהו חדש. משהו מיוחד. משהו מדהים. טיילור היה גאה כל כך. אבל אז, פתאום, בלי שום סיבה...הכול התרסק."

במילים אלה, המתארות את התפרקות המבנה שטיילור טרח על בנייתו, נפתח הסיפור. אפשר לשער שאירוע כזה קורה פעמים רבות בשעת משחק בגן, אך להקת העורבים השחורה המאוירת נדירה בו בהחלט, וכאן היא מבטאת רובד סמלי נוסף: היא מרמזת לנו שההתרסקות היא גם חוויה פנימית שעלולה להתרחש במצבים שונים.

 

 

סביר להניח שהבחירה לאייר בנייה בקוביות אינה מקרית. כאשר ילדים משחקים, הם נכנסים לתוך עולם דמיוני שהם יכולים לבטא בו תחושות ורגשות ולברוא מציאות חדשה. מבחינת טיילור, לא מדובר רק בכמה קוביות שנפלו, אלא בהרבה יותר מכך: מבחינתו, העולם שיצר התפרק. אין כמו הביטוי "עולמו חרב עליו" לתאר את תחושתו באותם רגעים.

דברים שמתפרקים הם מעין מבחן וגם מעין ריפוי. אנחנו חושבים, שהעיקר הוא לעבור את המבחן ולהתגבר על הבעיה, אבל האמת היא שהדברים לא באמת נפתרים. הם מתאחים ומתפרקים. אחר כך הם שוב מתאחים ושוב מתפרקים. זה פשוט כך. הריפוי מגיע מהשארת מקום לכל זה לקרות: מקום לצער, להקלה, לאומללות, לשמחה.

(מתוך הספר "כשהדברים מתפרקים" מאת המורה הבודהיסטית פֵּמָה צ'ודְרון, מאנגלית: דורית גינת)

ואולי זה מה שטיילור – שמן הסתם לא קרא כְּתבים בודהיסטיים – מנסה לומר לנו בדרכו הילדית. הוא לא נענה לאף אחת מהחיות שמגיעות אליו בזו אחר זו ומציעות לו אסטרטגיות התמודדות שונות עם המצוקה שנקלע אליה. נכון, חלק מהאסטרטגיות שהחיות מציעות,  למשל לעבד את החוויה בדיבור או להשתמש בהומור, מסייעות לרבים, אבל טיילור דוחה אותן בשלב זה ולעת עתה מבקש רק דבר אחד – הכרה.

ואז מופיע הארנב, החיה היחידה בסיפור שאינה מדברת. הוא רואה את הכאב של טיילור, מכיר בו ונותן מקום לכל קשת הרגשות שהוא חווה עם ההתפרקות והאובדן של העולם שבנה. כך הוא יוצר עבורו מרחב לריפוי שיבוא מתוכו. כשטיילור מרגיש מוכן, הוא כבר מנסה בעצמו את כל דרכי ההתמודדות שהחיות הציעו.

 

 

הבחירה של הארנב פשוט להיות בשקט לצד טיילור היא לכאורה הבחירה הדורשת את המאמץ המועט ביותר. הוא אינו עושה דבר, אינו מעלה רעיונות, אינו מתאמץ להביא את טיילור לידי פעולה, ורק יושב ושותק. ואולם דווקא בַּהשהיית הנטייה לפעול מיד טמון האתגר הגדול ביותר. הרצון לפתור מייד את הבעיה של מי שנמצא במצוקה, להעלים כהרף עין את הכאב, הוא רצון אנושי הנובע מהזדהות ומחמלה. עם זאת לעיתים החמלה מורגשת אף יותר דווקא בנוכחות שקטה ותומכת. אומנם, הארנב שותק, אך בכך הוא "אומר" הרבה. הוא אינו עוזב את טיילור כפי שעשו שאר החיות, שהרימו ידיים והלכו להן, ובכך משדר לו אמונה ביכולתו למצוא בעצמו את הדרך לקום ולבנות מחדש.

כשילדים חווים קונפליקט או מצוקה, אנחנו, המבוגרים, רוצים לפעמים להגן עליהם ולמנוע מהם לחוות רגשות קשים, ולכן ממהרים לתת להם פתרונות. כך, לדוגמה, בשעת הפרידה  מהם בבוקר בכניסה לגן או כאשר אדם קרוב הולך, רבים מאיתנו ממהרים להציע לילדים מגוון דרכי התמודדות שלדעתנו כמבוגרים יסייעו בפתרון הקושי, ממש כמו החיות. בהתערבות אמפתית, לעומת זאת, נוכל להשהות מעט את ההצעות שלנו ולומר: "אני רואה שקשה לך להיפרד עכשיו. אני כאן איתך," ממש כמו הארנב, וכך לאפשר לילדים למצוא את הפתרונות הנכונים להם באופן עצמאי בידיעה שאנחנו שם בשבילם, שאנחנו רואים אותם.

בעמוד האחרון בספר מופיע איור המבנה שטיילור רואה בעיני רוחו ומתעתד לבנות. כאשר משווים בין האיור של המבנה הראשון שבנה ובין המבנה החדש שטיילור שואף לבנות, אפשר לראות שהשני עשיר ומורכב מהראשון. ואכן, טיילור ניגש למלאכה המחודשת אחרי שעבר תהליך מלא של השלמה עם האובדן ובניית חוסן ומשאבים להתחלה מחדש, תהליך שהתאפשר בזכות ההקשבה והנוכחות של הארנב.

 

 

לגדל את האמפתיה

פרשנויות רבות רואות בארנב ייצוג של כישורי אמפתיה שונים. הארנב מזהה את החוויה של טיילור, מבין אותה ומרגיש אותה. אמפתיה מתפתחת אצל ילדים בהדרגה: כבר בגיל הינקות תינוק מגיב למחוות רגשיות כמו בכי של תינוק אחר; ככל שהילד מתבגר, מתפתחת אצלו היכולת להבין שרגשותיו של האחר שונים משלו; בגיל הגן הילד מתחיל להראות סימני אמפתיה המתבטאים ברצון לנחם חבר עצוב או לשתף פעולה עם אחרים. התפתחות האמפתיה קשורה גם לתהליכי למידה חברתית, לקשרים עם ההורים ועם דמויות מטפלות ולמבנה האישיות של הילד.

מעצם קיומה אמפתיה מותנית במפגש עם הזולת, לכן כדי להתפתח ילדים צריכים "להתאמן" במצבים חברתיים ורגשיים אמיתיים בגן, בבית או בסביבה. לנו, המבוגרים, יש תפקיד חשוב בבניית סביבה תומכת לפיתוח אמפתיה. ראשית, בהיותנו מודל לחיקוי עבור הילדים, הם צופים בנו ומפנימים את האופן שבו אנחנו מגיבים להם ולאחרים. לכן, כדי לסייע בהתפתחות היכולות האמפתיות שלהם בגיל הרך, באפשרותנו להסב את תשומת ליבם למצבו הרגשי של האחר. כך, למשל, כשילד מקבל מכה בשעת משחק בגן, אפשר לומר לשאר הילדים: "טיילור קיבל מכה. הוא בוכה כי כואב לו," במקום: "אני מטפלת בו, תחזרו לשחק".

ישנן כמובן עוד דרכים לפיתוח יכולת האמפתיה של ילדים. בין השאר, באפשרותכם לשאול אותם שאלות מסקרנות על רגשות של דמויות בספר, או לאפשר להם לטפל בבעל חיים ואפילו בבובה במשחק דמיוני.

 

כתבה: תום גלבוע
יעצה: אפרת פרץ, מטפלת באומנות