עוד מעט שבת, והילדה בתיה מפשילה שרוולים ורוחצת את הבובה קטיה באמבטיה. בדרך היא זוכה לרחצה הגונה בעצמה כי "זאת לא סתם אמבטיה, זאת אמבטיה לשבתיה".
נוֹשְׂאִים קְשׁוּרִים:
קְבוּצַת גִּיל: קְטַנְטַנִּים בּוֹגְרִים
פְּעִילֻיּוֹת בְּעִקְבוֹת הַקְּרִיאָה
ההכנות לשבת בעיצומן: בתיה הקטנה מתכוננת גם היא, ורוחצת את הבובה קטיה. בתיה, כמו פעוטות אחרים, לומדת מחיקוי המבוגרים שמסביבה, ומתכוננת כמותם לשבת: בתיה כבר קצת גדולה ולכן היא יוצרת עולם משלה הדומה לסביבתה הקרובה, ודרכו רוכשת הזדהות, שייכות ותחושת מסוגלות.
הטקסיות של השבת וגם של החגים אהובה על הפעוטות במיוחד: הם נהנים מהשימוש בחושים השונים לצורך פעולות כמו שטיפה במים, הכנת מאכלים, ניקוי וקישוט, טעימה של מאכלים מיוחדים ושהייה בחיק המשפחה. בהדרגה הם מצטרפים למבוגרים והופכים שותפים פעילים, גאים ביכולותיהם ומתחברים לתחושות המיוחדות שמביאה איתה השבת, ברוח הפסוק –
וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹונֶג
[ישעיהו, פסוק י"ג, פרק נ"ח]
ע. הלל (1926 – 1990)
ע. הלל (הלל עומר) בן קיבוץ משמר העמק, היה סופר, משורר ואדריכל נוף. בשיריו הוא הרבה לכתוב על הטבע, הנוף ובעלי חיים. דורות של ילדים בישראל גדלו על יצירותיו, ובהן "סיפורי הדוד שמחה", "מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה", "יוסי ילד שלי מוצלח" ועוד רבות וטובות. ע. הלל כתב שירה ופרוזה גם למבוגרים וזכה בפרסים רבים על יצירותיו.
סְרָטִים בְּעִקְבוֹת הַסִּפּוּר
עֳתָקִים שֶׁחֻלְּקוּ:
21,600
הוֹצָאָה לָאוֹר:
ספרית פועלים
שְׁנַת חֲלֻקָּה:
תשפ"א 2020-2021