מגרשהמשחקיםשלהמילים

29/01/2025 | 37 צפיות

האם ספר ילדים טוב חייב להיכתב במשלב גבוה ובשפה תקנית? כיצד שיבושי לשון תורמים להתפתחות שפתית? איזו עמדה פילוסופית מייצגת בחירת המילים בספר "מה עושים העצים?" ומה הופך חריזה לאיכותית בספרות לגיל הרך?
ד"ר עינת ברעם אשל תענה לנו על שאלות אלו ועוד בטור מיוחד המוקדש לאיכויות השפתיות שבספרות הילדים.

כהורים הדואגים להתפתחות השפתית והאוריינית של ילדיכם אתם בוודאי קוראים להם סיפורים ושירים כדי להעשיר את אוצר המילים שלהם, לחשוף אותם לַיצירתיות שהמבע המילולי מאפשר ולהדגים להם את נפלאות התקשורת הלשונית. עם זאת המוסכמה שלפיה הערך של יצירות ספרות עומד ביחס ישר לתקינותן הלשונית ולעושרן המילולי מחייבת תיקון. יצירה ספרותית עשויה להיכתב במִשלבים שונים, לכלול שפה תקנית או תת-תקנית, לשלב מטאפורות או דימויים, מצלולים וחרוזים או להתנזר מהם – ולהיות מעולה, פוקחת עיניים ומרגשת בכל המקרים.

אינני מתכוונת לטעון שעל מדפי ספרות הילדים אין דוגמאות מצערות לחוסר הקפדה לשונית, לרישולי דקדוק, תחביר וניקוד ואפילו לעילגות. בהחלט יש. למרות זאת התנאי היחיד שספרות איכותית מעמידה לשפה הוא ההצדקה הרעיונית העומדת מאחורי הבחירות הלשוניות, כלומר האופן שבו השפה משתלבת בעולם הבדוי של היצירה ומייצגת אותו. מסיבה זו ספרות ראויה אינה מחייבת שפה גבוהה ותקנית, ולראיה, אפשר לאתר לא מעט יצירות ספרות שיש בהן גילויים של שפה "נמוכה" או "משובשת" וזכו בכל זאת להערכה מופלגת.

מרים ילן-שטקליס, למשל, שיצירתה היא נכס צאן ברזל של ספרות הילדים הישראלית, השתמשה רבות בפטפוטים חסרי פשר לכאורה, כגון "טְרָלָה-לָלָה-לָלָלָה", "שׁוּרוּם-זוּרוּם-זוּרוּם-רִים" ו"עַל בִּם, עַל בַּם, עַל בִּמְבּוּלָם", וחרגה מן הלשון התקנית עם המצאות כמו "לְבַדִּיתִי", "שְׁטיֵּי-שְׁטֻיּוֹת" ו"לֹא כְּלוּמָה". בראשית דרכה נמתחה עליה ביקורת, אולם 15 שנים בלבד מאז החלה לפרסם כבר זיכתה אותה יצירתה בפרס ישראל לספרות ילדים. מבקריה הבינו שספרות הילדים היא מרחב מתאים לשימושֵי שפה משחקיים, חופשיים ופרועים המעודד את הקוראים הצעירים "ללוּש" את השפה, להתנסות בה בהנאה ולבדוק את גבולותיה וכך לשכלל את יכולותיהם הלשוניות.

"מָה עוֹשִׂים הָעֵצִים?" - מיינדפולנס לקטנטנים

לגנים הצעירים חילקה ספריית פיג'מה החודש את הספר "מָה עוֹשִׂים הָעֵצִים?" מאת ע. הלל באיורים מרהיבים של דוד פּולונסקי. זהו שיר מרתק מבחינת העמדה הפילוסופית המקופלת בו ומבחינת הדרך הסגנונית, הלשונית והמילולית שהעמדה הזאת מביאה לידי ביטוי.
הכוונה בראש ובראשונה לשיח השאלות והתשובות שמתווה את מבנה השיר. אף שהדמות השואלת והדמות המשיבה אינן מזוהות, השאלות עולות בקנה אחד עם הדימוי הסקרני של ילדות וילדים שתוהים על העולם ומרבים לברר את טיבו. המאייר דוד פולונסקי פירש גם הוא את השיר באופן זה וצייר בכל כפולת עמודים ילד החווה את העולם באופן לא אמצעי. מכפולה לכפולה הילד גדל והופך מפעוט נרגש לילד פעלתן, לעֶלם היוצא לנדוד בדרכים ולבסוף לאיש צעיר כותב, אולי המשורר עצמו. שאילת שאלות, רומז פולונסקי, היא אמצעי יצירתי.

אמצעי יצירתי נוסף הוא הבלטת מילת המפתח "עושים", שחוזרת בשיר בהטיות שונות כעשר פעמים. "מָה עוֹשִׂים הָעֵצִים?" שואל הדובר בשיר; "וּמָה הַבָּתִּים עוֹשִׂים?" והציפורים? והרכבות? וההרים? והצאן? כידוע, בחקר הנפש נהוג להיעזר בשפה האנגלית כדי להבחין בין שני מצבי תודעה: doing (עשייה ופעלתנות) ו-being (הוויה ונוכחות). בקריאה ראשונה נראה שע. הלל מדגיש בשיר זה את ההיבט המגוון של ה-doing ולפיכך מפנה את תשומת הלב אל מובניו הרבים של הפועל הכללי והשחוּק "עושים": מובן של פעולה (הציפורים עפות), מובן של תוצאה (הצאן עושה אבק), מובן של זמן ומקום (השמש עושה יום, האוניות עושות מרחק) ומובן של זהוּת (העצים צומחים). אלא שמתוך ההתעניינות המופלגת בהיבטים השונים של העשייה מבצבצת בהדרגה ההתפעלות של הכותב מן ההיבט של ה-being. השיר מביע שוויון נפש כלפי הנוכחות נטולת המאמץ והאקראית שמתגלה בסביבה התרבותית והטבעית: ההרים עושים מאומה (ולא, כפי שמקובל לומר, לא עושים מאומה), הים עושה... ים, הכוכבים נופלים לשום מקום, הזמן עובר ככה, והאדמה נחה. עוד מוסיף הדובר וקובע בנחת: "אָז מָה? אָז מָה? אָז כָּכָה."

מתוך "מה עושים העצים", מאת: ע. הלל, איורים: דוד פולונסקי

התייחסות זו עולה בקנה אחד עם גישת המיינדפולנס, המוערכת כל כך היום, שמעודדת סקרנות כלפי הקיום, התבוננות מלאת כוונה בתופעות שגרתיות וקבלה לא שיפוטית שלהן. הבחירה המילולית בביטוי "ככה" מדגישה זאת. מדובר במילה שילדים רבים אינם אוהבים לשמוע, משום שהיא משדרת כוח והתחמקות מנימוקים שמניחים את הדעת ("כי ככה אמרתי," משיבים מבוגרים חסרי סבלנות), אבל כאן המילה מייצגת נינוחות לא צפויה ועמדה פילוסופית רגועה כלפי עולם מעורר פליאה, לא תכליתי ולא הישגי שלא תמיד ניתן להבין באופן מושכל. מתוך עמדה זו, שמכירה במסתורין של הקיום, יכול הדובר בשיר להציג את עצמו בלי להתנצל כמי שעושה "כלום", רק שואל, סתם שואל. לא התשובה היא העיקר, מזכיר לנו ע. הלל, אלא הזכות לשאול, הזכות לתהות, הזכות לדיאלוג.

"עֵץ הַכּוֹכָבִים" - חרוזים מאירי דרך

השיר "עֵץ הַכּוֹכָבִים", פרי עטו של המשורר הפולני לֵיבּ מוֹרְגֶּנְטוֹי, נכתב ביידיש במחצית הראשונה של המאה ה-20 ותורגם בשנות ה-60 לעברית על ידי יורם טהרלב. תרגום זה הוא שמופיע בספר השני שספריית פיג'מה חילקה החודש, הפעם לילדי הגנים הבוגרים, ונלווים לו איוריה המרגשים של נעמה בֶּנזימָן.
הדוברת בשיר היא ילדה (כך לפי האיור, אך גם ילדים-בנים מוזמנים להזדהות עם המתואר) המתארת את העץ המופלא שגדֵל בחצרו של סבה – עץ שמצמיח כוכבים. הסב מכיר בערכו של העץ וסבור כי "אֵין כָּמוֹהוּ בָּעוֹלָם", אך כשהוא אוסף את הכוכבים ויורד למכור אותם בעיר, איש אינו מעוניין בהם. הסב חוזר לביתו כשהסל שלו מלא בַּכוכבים המנצנצים ונפשו מתרוננת ונרגשת, משום שלא נאלץ לוותר על אוצרו היקר לו מכול.

נושא השיר מזכיר במידה רבה את שירו של ע. הלל "מָה עוֹשִׂים הָעֵצִים?", שגם הוא מציע התבוננות מרוכזת בעושר המקיף אותנו ביומיום, אף שאינו קניין פרטי, אלא שב"עֵץ הַכּוֹכָבִים" מי שנהנה מן הקסם המופשט הוא בבירור אדם מבוגר, שהגישה המתפעמת מן המציאות הלא-חומרית לא אבדה לו. בזכות גישתו הכמו-ילדית של הסב ולא פחות מכך בזכות שפתו המשובחת והקולחת של יורם טהרלב שמעצימה את משמעותו השיר מתאים מאוד לילדים.

איכותית במיוחד היא החריזה שטהרלב משתמש בה, ועל כך ארצה להרחיב להלן בעזרת סופר הילדים הרוסי המחונן, קורניי צ'וקובסקי. צ'וקובסקי עסק גם בכתיבה עיונית על ספרות ילדים והמליץ על שלושה עקרונות ביצירת חרוזים לגיל הרך: חריזה צמודה, איכותית ומשמעותית. הסבר קצר על כל אחד מן המושגים יאיר היבט נוסף בהתאמת השיר לילדים:
החריזה הצמודה מדגישה את הדמיון הצלילי בין סופי שורות הבאות ברצף בזו אחר זו. לילדות ולילדים צעירים אין זיכרון צלילי ארוך טווח, ולכן הם מפיקים את המיטב משורות חורזות קרובות מאוד זו לזו. ואומנם השיר בנוי מצמדים-צמדים של שורות חרוזות בנוסח: "בּוֹאוּ, בּוֹאוּ, אֲנָשִׁים, זוֹהִי שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, / כּוֹכָבִים תִּקְנוּ בְּזוֹל וְתִזְכּוּ בְּאֹשֶר".

יורם טהרלב. חריזה איכותית במיוחד

חריזה איכותית, מוסיף צ'וקובסקי ומדגיש, היא חריזה משוכללת שאינה מתבססת רק על סיומות תבניתיות ונוסחאיות (כגון הסיומות הנפוצות Xִים או Xוֹת שמציינות ריבוי). חריזה כזו משלבת חלקי דיבר שונים ולעיתים אף עשויה צירופי מילים, כגון "מֻפְלָא בָּהּ" ו"סַבָּא" (מילת גוף עם שם עצם) ו"כָּל תַּפּוּחַ דֹּב הוּא" ו"מָה טֹבוּ". יוצרים שמגלים שליטה כזו בשפה נוטים על פי רוב לצקת בחרוזים משמעות וערך מעבר לתפקיד הקישוטי. כך, כאשר טהרלב כותב: "מִסְתַּכֵּל בָּהֶם הַסָּב וְנַפְשׁוֹ נִרְגֶּשֶׁת, / עֵינֵיהֶם וַדַּאי עִוְּרוֹת וְאָזְנָם חֵרֶשֶׁת" – הוא מבליט את הניגוד בין התרגשותו החיננית של סבא לאטימותם של הקונים שלא מעוניינים בסחורה המשונה. וכאשר הוא חורז: "הַבַּיְתָה שָׁב הוּא עִם סַלּוֹ בְּלִי טִפָּה שֶׁל עֶצֶב, / הָאוֹצָר נִשְׁאָר אֶצְלוֹ, וְאֶצְלָם – הַכֶּסֶף," הוא מלמד על הנתק שבין ערך חומרי והצלחה כלכלית ובין הערך הרגשי. ואכן, השיר מבסס את הניגוד בין "אוצר" ל"כסף" כדי ללמד את השומעים על הפער שבין החומרי לרוחני.

מה מייצגים הכוכבים מאירי העיניים שעליהם כתב לֵיב מורגנטוי (בעזרת יורם טהרלב)? או, בעצם, מָה עוֹשִׂים הַכּוֹכָבִים? ואולי גם מילים הן כוכבים? הרי גם הן מפוזרות סביב-סביב בנדיבות, מאירות לנו את החשיכה ומהווֹת אוצר מיוחד במינו שאינו דורש אלא הכרה, הערכה ותשומת לב. רק אִספו והכניסו לסל! שני הספרים מזמינים אותנו למלא את סלם של הקוראים ביופייה של השפה, בקסמו של התרגום, בשאלות ותשובות, במושגים חדשים וישנים, בהֶרמֵזים, בחרוזים ובמצלולים. ואולי, מוטב, הם מזמינים את הילדים עצמם להתבונן סביב-סביב, להרהר ולתקשר, לכתוב ולדבר, להתנסות בשפה וליצור בה, לשיר וגם... לשאול, סתם ככה לשאול.

ד"ר עינת ברעם אשל
המכללה האקדמית בית ברל
המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט