לאיירעולםשלקסםופליאה

25/12/2024 | 80 צפיות

ריאיון עם המאיירת נעמה בנזימן

את ספר הילדים "עץ הכוכבים", שספריית פיג'מה מעניקה לילדי הגנים הבוגרים, כתב לֵייבּ מוֹרְגֶנְטוֹי , תרגם יורם טהרלב ואיירה בכישרון רב המאיירת הוותיקה, נעמה בֶּנְזִימָן.  

נעמה בנזימן, נשואה ואם לשניים, היא מאיירת וסופרת כבר יותר מ-30 שנה. במהלך השנים היא זכתה בפרסים רבים בארץ ובעולם, ובהם עיטור אַנְדֶרְסֶן לאיור, מדליית כסף בפרס מוזיאון ישראל לאיור, עיטור ה"פנקס, פרס שר התרבות לעיצוב, ופרס שר התרבות לספרות ילדים ונוער ע"ש דבורה עומר ופרס מוזיאון ישראל, שבו זכתה פעמיים: ב-2016 על ספרה "אמיליה" וב-2020 – על ספרה "נוני ונוני-יותר" (שניהם ראו אור בהוצאת עם עובד). ספריה תורגמו לאנגלית, לרוסית, לקוריאנית ולסינית

 

נעמה בנזימן. צילום: צור קוצר

 

ישבנו עם נעמה לשיחה מרתקת על עולם האיור ועל תהליך העבודה על "עץ הכוכבים". במפגש איתה לא היה אפשר שלא לחוש את ההבנה העמוקה שהיא מגלה לכל פרט ופרט בתהליך היצירה ואת רגישותה אליו. היא חיה ונושמת את עולם האיור והכתיבה, פשוטו כמשמעו. לאורך השיחה ליווה אותנו קרקר, הכלב המתוק והשובב של המשפחה, שאפילו הוא נכנס לתוך הספר... 

 

מימין: קרקר הכלב של המשפחתי, משמאל: קרקר המאויר מתוך "עץ הכוכבים"

 

ציירתי ממש מילדות. כשסיימתי ללמוד בבצלאל, הגננת שלי הגיעה לתערוכת הסיום והביאה לי ציור שלי מהגן שהיא שמרה. זה הפתיע אותי. מה שמאוד חזק במשפחה שלי זה דווקא המילים. כל המשפחה כותבת בדרך כזו או אחרת: סבא שלי היה עיתונאי ומתרגם, אימא שלי משוררת וסופרת, ואבא שלי עיתונאי. מאז ומעולם הכתיבה עניינה גם אותי, אבל חיפשתי דרך אחרת לעבוד עם טקסט, והאיור הוא שאִפשר את העצמאות שלי. בגיל 20, עוד לפני שהגדרתי את עצמי כמאיירת, איירתי לראשונה ספר שאימא שלי כתבה. בהמשך הדרך זה כבר נהיה משהו יותר ברור בזהות המקצועית שלי, ואיירתי ספרים רבים. עם השנים נעשיתי אמיצה יותר והעזתי גם לכתוב חומרים משלי, ובשנים האחרונות רוב העיסוק שלי הוא כזה המשלב כתיבה ואיור. 

 

מתוך: "גע-גועים״, הספר הראשון אותו איירה נעמה, מאת חגית בנזימן (מודן 1989)

 

על המאיירים מוטלת המון אחריות: הם יוצרים עבורנו, הקוראים, את הדימוי הוויזואלי של המילים. זה גורם מאוד משפיע, במיוחד בספרי ילדים.

נכון, גם אצלי וגם אצל הרבה אנשים הזיכרון מספרים הוא הרבה פעמים זיכרון ויזואלי ובכלל חושי, בטח בגילאים הצעירים. עד היום אני זוכרת מצוין ספרים שדפדפתי בהם בתור ילדה קטנה. אני זוכרת את התחושה הפיזית הזאת, את הריח של כל ספר, את המקום שבו קראתי. אני זוכרת בפירוט מה היה מימין ומשמאל בכל כפולת עמודים.  

כשמקבלים ספר, לא מפרידים בין הוויז'ואל לטקסט, זה מוצר אינטגרלי. הספר "פו הדוב" יכול להסביר את זה מעולה. היום אנחנו רק שומעים "פו הדוב" – וישר מדמיינים את הדמות בראש באופן ויזואלי, אבל זה לא התחיל ככה, בהתחלה היה רק טקסט. נכון, הטקסט באמת נפלא, אבל מי ש"נתן חיים" לפו ויצר את הדמות שנחקקה בזיכרון שלנו הוא המאייר, אֵרְנְסְט שֶפָּארְד. 

יש ספרים שאת גם כותבת וגם מאיירת, ויש ספרים, כמו "עץ הכוכבים", שאת מאיירת בלבד. במה החוויות שונות זו מזו? 

בשנים האחרונות אני כבר פחות עובדת עם טקסטים של כותבים אחרים. כשאני עובדת על ספרים שאני גם כותבת, זה לרוב נמשך כמה שנים. כשאין דֵד לַיין ורק אני מחליטה מתי הספר בשל לצאת אל העולם, יותר קשה לי לקבוע שזהו, הגעתי לתוצאה הכי טובה. לדעתי, תהליך העבודה על הספר הזה הוא הקצר ביותר שהיה לי אי-פעם, שלושה חודשים בערך. היה לי כיף גדול לעבוד עליו גם בגלל האהבה שלי לשיר וגם כי היה צוות שהיה לי מאוד נעים לעבוד איתו: העורכת רינת פרימו, המעצבת מיכל מגן ורננית פרשני מספריית פיג'מה. הן נתנו לי המון חופש והעירו הערות נכונות ונקודתיות שאימצתי בשמחה. 

איך נראָה תהליך העבודה על הספר "עץ הכוכבים"? 

המפגש עם הטקסט

את "עץ הכוכבים" הכרתי גם כשיר מהמם וגם כיצירה מוזיקלית בביצועה של חוה אלברשטיין. יש משהו בסמליות הזו של עץ כוכבים שהוא פלא, אבל לא ברור מי צריך אותו. זה דבר מלא קסם ומאוד מופשט. עץ כוכבים הוא משהו שצריך לדמיין, גם ויזואלית, אז, במובן מסוים, הכותב כבר עשה חלק מהעבודה עבורי כמאיירת. כשאני יכולה לבחור, אני בדרך כלל מעדיפה להכניס לאיורים ממד של דמיון ופנטזיה, וכאן זה כבר היה ממש נוכֵחַ בטקסט מראש. כשקראתי את מילות השיר, ישר התעוררה בי תחושה גדולה של פליאה, כמו כשמסתכלים על כוכבים, על ירח שמאיר בלילה. הרי זה דבר מדהים שאי אפשר לקנות או למכור, וידעתי שזה משהו שחשוב לי להעביר באיורים.

 

להעביר באיור תחושה של פליאה, מתוך: "עץ הכוכבים"

סטורי בורד – הכול מתחיל בלוח

סטורי בורד הוא לוח ויזואלי שממחיש את רצף האיורים לאורך הספר. יש בו פרישׂה של סקיצות ראשוניות לכל כפולות העמודים בספר שמשקפת את החזון של המאיירת. את הסטורי בורד אני מאיירת בקו, במקרה הזה בעיפרון, עדיין ללא צבע. אפשר לראות בתמונה שהסטורי בורד הראשוני לא כל כך שונה מהתוצאה הסופית.  

הסטורי בורד של "עץ הכוכבים"

עיצוב הדמויות

את הדמות של הסבא הרגשתי כאדם מלא שמחה ומלא חיים שבכלל לא מתרגש מההצלחה או מאי-הצלחה בשדה החומרי. יש לו שמחה פנימית. הוא מתייחס לעולם כאל מין משחק או הרפתקה. את הדובר בשיר ראיתי אוטומטית כילד, ודווקא העורכת שלי הציעה את האפשרות שזו תהיה ילדה.  

חשבתי על הקשר הזה בין סבים לנכדים. אני חושבת, גם מתוך הניסיון שלי כהורה, שבמפגש הבין-דורי הזה, שיש בו יותר פניוּת למפגש בלתי תכליתי, יכול להיווצר משהו. הסבא פחות עסוק במירוץ החיים, ולא אכפת לו אם הכוכבים יימכרו או לא, כי הוא מוצא את המשמעות בעצם זה שהוא מביא את האפשרות הזו לאנשים ומזכיר להם את הדברים החשובים בחיים. הילדה שותפה לחיים שלו וסופגת מהרוח שלו, וזה מה שניסיתי להעביר באיורים. היא גם לומדת מה מצליח לו ומה לא מצליח לו, ואיך הוא מרגיש כשלא מצליח לו. היא נלהבת ומחכה להרפתקאות איתו. 

תהליך העריכה

בהתחלה חשבתי לאייר את הספר עם מעט מאוד צבע ולהבליט את הכוכבים בצהוב. את הסבא איירתי עם כובע ומעיל ישן. אבל העירו לי שבהקשר התרבותי בישראל כוכב צהוב בולט על רקע שחור-לבן וסבא במראה קצת גלותי ישר גורמים להרבה אנשים לחשוב על השואה. מיכל, המעצבת, הציעה שאשנה את הראש של הסבא – אוותר על הכובע ואוסיף שיער. אז הפכתי אותו לאיש קירח עם קצת שיער פרוע והוספתי לאפור ולשחור גוונים של כחול. עדיין היה חשוב לי לשמור על הייחוד של העץ ושל הכוכבים, וחיפשתי את ההדגשה שלהם בצהוב לעומת שאר הצבעים הקרים יותר. 

לחשוב בראש של ילדים

ילדים בגן לא קוראים בעצמם, וכמאיירת של ספרי ילדים אני צריכה לנסות להיכנס לראש שלהם. ילדים שמים לב להמון פרטים באיורים ומשלימים לעצמם את הסיפור בדרכים שאני לא מצליחה לדמיין כמבוגרת. כשאני עובדת על ספר שלי, אני נפגשת לאורך תהליך העבודה עם ילדים כדי לקבל מהם פידבק, ובמפגשים איתם אני נפעמת מהשאלות ומהמחשבות שלהם. האיור והטקסט יכולים להשתנות בעקבותיהן.  

על "עץ הכוכבים" היה לי זמן מוגבל יחסית לעבוד, והייתה דילמה בנוגע לשתי כפולות עמודים שמתרחשות בשוק. הכפולות מאוד דומות זו לזו, אך בכל אחת יש פרטים שונים ותנועה שונה במיקום של הדמויות ובפעולה שהן מבצעות. למרות החשש מכך שהן דומות מדי בחרתי להשאיר אותן דווקא בגלל הראש המשחקי של ילדים שנהנים לחפש את ההבדלים בעזרת העין הרגישה והערנות שלהם. 

לדעתי, הדבר החשוב ביותר הוא החוויה שנוצרת בקריאה המשותפת. כשיושבים עם הילדים, יכול להיות שרק מילה אחת או פרט אחד באיור יציתו משהו בדמיון שלהם, ואם נדע להקשיב לזה, הם יכניסו אותנו לתוך העולם הפנימי שלהם.  

 

כתבה: תום גלבוע