ידבידביחד

24/02/2025 | 74 צפיות

על קונפליקטים בגיל הרך, פיוס וגישור, בהשראת הספר "שולם לעולם"

לְמַעְלָה, בַּנָּקִיק,

הַקֵּן כִּמְעַט הֻשְׁלַם,

אַךְ אֵיךְ תָּטִיל יוֹנָה בֵּיצִים

כְּשֶׁבְּרוֹגֶז בָּעוֹלָם?

"גְּרוּ..." הָמָה בִּדְאָגָה

זוּג הָאוֹהֲבִים,

"עָלֵינוּ לְפַיֵּס מַהֵר

בֵּין שְׁנֵי הַיְּרִיבִים.

מתוך "שוֹלֶם לְעוֹלָם", כתבה: נֵרִי אלומה, איירה: רותם טֶפְּלוֹ, הוצאת "הקיבוץ המאוחד"

שתי גננות פותחות לנו צוהר לגנים שלהן ומשתפות אותנו בפרקטיקת העבודה שלהן שבה הילדים משמשים כמגשרים בין חבריהם לגן ומסייעים להם ביישוב קונפליקטים. איך זה מתבצע בפועל? האם גם קטנטנים בני שלוש יכולים לשמש בתפקיד? ולשם מה בכלל? המאמר שלפניכן, שנכתב בהשראת הסיפור "שולם לעולם", עשוי לדרבן אתכן להנהיג גם אצלכן את הפרקטיקה הזאת.

להתאמן בלריב

קונפליקטים בין ילדים וילדות בגן הם עניין שבשִגרה ונתפסים כחלק טבעי ואף הכרחי מההתפתחות החברתית בגיל הרך. על פי גת (2004), מעצם החיים המשותפים בקבוצה במשך שעות ארוכות מדי יום נוצרים מצבים מרובים של רצונות מנוגדים שבהם ה"אחר" נתפס על ידי הילד הרך כמי שמגביל אותו ומאיים על יכולת התמרון שלו. מטבע הדברים, המריבות הנפוצות בגן הן סביב מאבק על רכוש, על מרחב או על טריטוריה.

קונפליקטים עשויים להתעורר בעקבות חילוקי דעות או ויכוח על עובדות וזכויות. כך או כך, הם יוצרים התנגדות. בהקשר זה גת מדגישה כי יש להבדיל בין קונפליקט שמציף כעס ותסכול ומסתכם בכך ובין מצב שבו הכעס והתסכול מביאים לתוקפנות; בפועל, אפשר לחוות כעס ותסכול מבלי לתרגם אותם להתנהגות תוקפנית.

מריבות וקונפליקטים הם סוג של אינטראקציה. אצל ילדים בגיל הרך הרצון להיות באינטראקציה עם האחר – הוא שעומד מאחורי הקונפליקט לפעמים, ולאו דווקא רכוש או טריטוריה שבגללם הוא התפתח. ילדים צעירים בעלי יכולות חברתיות גבוהות נוטים להיקלע לעיתים קרובות יותר לקונפליקטים, משום שהם מעוניינים באינטראקציות רבות עם אחרים, על כן נקודת המוצא היא זו: בעיני ילדים, מריבה היא מלכתחילה סוג של תקשורת חברתית, קרקע פורייה ללמידה ולפתרון קונפליקטים והתנסות חברתית רבת-משמעות.

מריבה בין ילדים מביאה לא אחת למעורבות של ילדים נוספים המשמשים בתפקיד "קהל". מדובר בילדים שלא היו חלק מהקונפליקט, אך הם שותפים להתרחשות מעצם נוכחותם בסביבה. ישנן גננות שמנתבות את המריבה לטובת למידה חברתית, משתפות את הילדים במתרחש ומתייעצות איתם בנוגע לפתרון הבעיה. אצל אחרות גישור בין ה"יריבים" וסיוע בפתרון הבעיות ביניהם על ידי חבריהם הם חלק משגרת הגן.

בואו נדבר על זה!

"הילדים היו אלה שהציעו איפה יהיה מוקד 'פותרי הבעיות'," מספרת יערה בן-אריה (דניאלי), מנהלת גן "שמח" במושב ניר משה הסמוך לנתיבות ומשויך למועצה האזורית מרחבים. בעקבות מודל קש"ת – קידום ושיתוף תקשורת – שהוטמע בגני משרד החינוך לפני שנים אחדות, יצרה יערה מקום מוגדר בגינת הגן השופעת שיעודד תקשורת ושיתוף בין הילדים בסביבתם הטבעית. בגן "שמח" האומנות והקיימות בולטות מאוד, במיוחד בגינה הלימודית המאובזרת, בין השאר, בספסל מבוץ, ספסל מטיח, שולחנות קטנים של קק"ל ובריכת נוי קטנה עם פרחים. כבר בשל פינות החמד האלה זימנה הגינה אינטראקציות חברתיות, ומבחינת יערה, התבקש להגדיר בה ספסל שיהיה מיועד לשיח בשניים. "המטרה הראשונית הייתה לקרב קצת בין הלבבות כדי ליצור אקלים גן מיטבי," נזכרת יערה. "הספסל כבר היה קיים בגן, והחלטנו להפוך אותו לספסל הקשבה. את הספסל הילדים צבעו יחד, ויצרנו פעילויות מעודדות הקשבה ושיתוף כדי לחזק את המיומנויות החברתיות, לשפר את הקשב ולגלות אמפתיה אחד כלפי השני. כשרציתי שבגן יהיו פותרי בעיות, הילדים הציעו בעצמם את הספסל ואמרו, 'יש כאן מקום לשניים, כאן יפתרו בעיות.'"

הגינה בגן

גם ילדי גן "אורנים", הממוקם במושב גילת שסמוך לאופקים, משמשים כמגשרים, וזאת כחלק מראיית העולם של רעות פדלון, מנהלת הגן, המקדמת גישות פרו-חברתיות בשגרת הגן. "אני עובדת בגן עם המודל הרגשי-חברתי 'שפת הג'ירף'," מספרת רעות, "אבל בשל גילם הצעיר של הילדים אני מתחילה לעבוד איתו רק לאחר פורים. את הפרקטיקה של 'משכיני השלום', לעומת זאת, אני מתחילה להנחיל כבר למן היום הראשון של שנת הלימודים. מפאת גילם הצעיר של הילדים אני נעזרת בהתחלה בבובות כדי להקנות את הגישור ככלי. בתחילת השנה היו על השולחן שלי בובות קבועות: דני ודנה, ובעזרתן פתרנו סוגיות שונות שעלו בגן. כל האמצעים המוחשיים היו משמעותיים מאוד, לכן הבאתי אז הרבה סיפורי מקרה שהתרחשו בגן ופתרתי את הקונפליקטים שהעליתי באמצעות תיאטרון הבובות. כשסיפרתי, למשל, על ילד שחטף משחק מילד אחר ושאלתי מה אפשר לעשות, השיח התנהל באמצעות דני ודינה. אחרי החגים כבר התחלתי לחלק תפקידים ולהכניס את 'משכיני השלום' לשגרת היום-יום בגן. בגן יש טבלה עם התמונות שלהם. הן מסודרות ככה שכל ילד יודע מתי יגיע תורו להיות 'משכין שלום'."

שמות הילדים

"בואו נעשה שלום קטן" - איך זה מתבצע בפועל?

"הגן שלי הוא גן ממלכתי דתי," מספרת רעות, "לכן בכל בוקר נבחרים חזן וגננת שמנחים את התפילה. שניהם מלווים אותי לאורך כל היום, יושבים לידי במפגש על כיסאות מיוחדים ומקבלים מגוון תפקידים: מאמני כושר במעברים, מאמני יוגה בצוהריים ו'משכיני שלום', שבאחריותם לפתור כל קונפליקט שמתעורר באותו יום בגן." אם ילדים נקלעים למריבה בכל נושא שהוא ולא מצליחים להשלים בכוחות עצמם, הם ניגשים ל"משכיני השלום", ואלה מגשרים ביניהם.

תפקידו של "משכין שלום" לא מסתכם רק ב"ניהול סכסוכים", אלא גולש גם לתיווך חברתי. אם ילד לא מצליח למצוא עם מי לשחק או מתקשה לשאול מי פנוי למשחק, הוא פונה ל"משכיני השלום", והם עוזרים לו. "בפועל, בזכות 'משכיני השלום'," רעות אומרת, "הצורך שלנו להיות 'בוררוֹת', להתעסק ב'הוא חטף לי, הוא לקח לי', מצטמצם מאוד. זה משאב זמין שתמיד נמצא לרשות הילדים." יערה מוסיפה כי הגישה החינוכית שנותנת מקום ל"פותרי בעיות" לא רק חוסכת ממנה את תפקיד ה"בוררת" המיידית, אלא גם מרחיבה את היכולות החברתיות של ילדי הגן למצוא פתרונות בעצמם. "לפעמים יש להם רעיונות יותר יעילים מאשר לנו, המבוגרים!" היא אומרת. "מדהים לראות איך צ'יק-צ'ק הם מוצאים פתרון. יותר מזה, ילדי הגן בעצמם כבר לא באים להתלונן בפנינו, הם הולכים ישר ל'פותרי הבעיות'."

הילדים מוכרזים כ"פותרי הבעיות"

לעומת גן "אורנים", ש"משכיני השלום" בו מוכרזים מדי יום, בגן "שמח" "פותרי הבעיות" מוכרזים מדי שבוע, כך שלאורך השבוע ילדי הגן יודעים אל מי לפנות לצורך פתרון קונפליקט. התור נקבע לפי סדר האלף-בית, והילדים עוקבים אחריו לפי סדר המגירות שלהם ומתכוננים לתורם. לדברי יערה, "אני לא מחייבת בתפקיד את מי שלא רוצה בו, אבל אין אחד כזה. ילדים שנוצר ביניהם קונפליקט במהלך היום קוראים ל'פותרי הבעיות', והם יושבים איתם על ספסל ההקשבה שבגינה ומדברים איתם. לילדים 'פותרי הבעיות' יש מאגרי משפטים שהם משתמשים בהם, למשל, 'במה אני יכול לעזור לך?' או 'האם אתה יכול להעביר ל... את המשחק בעוד חמש דקות?' לפעמים, כאמור, יש להם רעיונות שאני בכלל לא חשבתי עליהם!"

ילדים על ספסל פתרון הבעיות

קורה ש"פותרי הבעיות" נתקלים בקושי. "כשהם לא מצליחים לפתור בעיה," יערה אומרת, "הם מגיעים אליי. אני לא קובעת מה יהיה הפתרון, אלא מנהלת איתם שיח. אני שואלת אותם מה היה הקושי ואומרת, 'בואו נראה איזה פתרון אחר אנחנו יכולים להציע.'" למעשה, השיח הוא מעין הדרכה, תיווך, ואחריו "פותרי הבעיות" מזמינים את שני הילדים שפנו אליהם יחד או בזה אחר זה לספסל, והם משוחחים שוב.

הגיל שאפשר להתחיל

לכאורה, קל להסיק כי פרקטיקה מעין זו מתאימה לגנים בוגרים בלבד ולילדים שרמת השיח שלהם גבוהה, אבל, למרבה ההפתעה, הן בגן "אורנים" והן בגן "שמח" מתחנכים ילדים צעירים בני שלוש. איך ילדים בני שלוש פותרים בעיות, אתן שואלות? ובכן, רעות מספרת שהגן שלה הוא גן טרום טרום-חובה ובו 30 ילדים בני שלוש. "מכיוון שהילדים צעירים מאוד וקשה להם להשתמש במושגים מילוליים ולזכור אותם," היא מסבירה, "הם משתמשים בחוברת שישנה בגן ומאוירים בה פתרונות אפשריים. בעצם, ל'משכיני השלום' או לילדים שנקלעים לקונפליקט כלי עזר שמייצר בגן שפה אחידה ומשותפת שהם משתמשים בה מהיום הראשון שלהם בגן, הרי כולם חדשים בו ומתחילים את השנה יחד."

חוברת פתרון הבעיות

גם בגן "שמח" מתחנכים בני שלוש, אבל בשנים האחרונות הגן עצמו הוא רב-גילי, כך שהלמידה החברתית מתקיימת תוך "מודלינג" של ממש. "ילדים צעירים שהם חדשים בגן משתלבים בעזרת הוותיקים," אומרת יערה. "הבוגרים, שזו השנה השנייה שלהם בגן, הם מעין חונכים שלהם, והצעירים לומדים מהם מה לעשות, בהתחלה דרך צפייה בהם. עם הזמן הם לומדים לפתור את הקונפליקטים של אצלם וככה רוכשים כלים."

"בשבילי," מסכמת רעות, "השימוש ב'משכיני השלום' הוא ממש כלי ללמידה חברתית. מכיוון שבכל יום ילדים שונים נושאים בתפקיד, יוצא שכולם מתנסים בו, כולם 'משכיני שלום'. לכל ילד יש הזדמנות לגשר ולחולל שינוי."

גת, ל. (2004) ללמוד לחיות ביחד. ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים

נעמה מלכיור
מנהלת חינוכית, ספריית פיג'מה