איןספרשנכתבעלאירועכזה
07/10/2024 | 555 צפיות
"רציתי קודם כל להגיע. קודם כל לחבק אותם. לגעת בהם. זה בער בי, פשוט בער בי." מספרת פאר אחיטוב, גננת בקיבוץ רעים כבר 9 שנים. פאר ועידו, גננת וגנן עזבו הכל כדי להיות עם הקהילות שחוו את הנורא ביותר. הם שניים מאנשי חינוך שתומכים בילדים ובקהילות המפונות במסירות אין קץ בתוך מציאות בלתי נתפסת. במלאת שנה לשבעה באוקטובר בחרנו לספר את הסיפור שלהם.
גן נרקיס בקיבוץ נירים
"ואז זה הגיע, והחיים שלנו התהפכו. השתנו והתבלבלו ועפו לכל הכיוונים"
פאר אחיטוב שלמה נולדה בקיבוץ נירים שבעוטף עזה, התחתנה עם הראל ממושב יבול, גם הוא מהעוטף, ושם הם מגדלים את ילדיהם גפן, פקאן וצבר (15, 12 ו9).
השנה שעברה נפתחה כמו בכל שנה בגן, עם 26 ילדים מרעים והסביבה נזכרת פאר, "ואז זה הגיע, והחיים שלנו התהפכו. השתנו והתבלבלו ועפו לכל הכיוונים" אחרי השבעה באוקטובר הגיעה פאר עם ילדיה לבית חברים במושב צפריה במרכז הארץ, בעוד בעלה נשאר במושב במילואים, כחלק מכיתת הכוננות של היישוב. קיבוץ רעים פונה למלון ספורט קלאב באילת. "היינו בצפריה במשך שבועיים. ובזמן הזה הייתי כל הזמן בקשר עם הילדים וההורים של הגן דרך הודעות וטלפונים וסרטונים שהייתי שולחת אליהם. לקח לי זמן להבין מה קרה. לקח לי זמן להבין שאנחנו לא חוזרים כל כך מהר. אנחנו רגילים להתפנות לכל מיני סבבים. אבל פתאום הבנתי שזה משהו אחר." הימים עברו ואיתם הבשילה ההבנה שהמצב הוא לא זמני "הייתי עם המשפחה שלי בתוך בועה, רחוקה מכל קהילה. וכל הזמן הרגשתי שהלב שלי נמצא עם קיבוץ רעים, עם כיתת הכוננות שנלחמה בצורה מעוררת הערצה, שמורכבת ברובה מאבות של ילדים מהגן. הרגשתי שאני רוצה להגיע אליהם לחבק אותם. להיות עם הילדים. לתת להורים קצת זמן לעצמם. הרגשתי שאני חייבת, חייבת, חייבת להגיע לאילת."
"לתת טיפה אוויר"
אחרי שבועיים לקחה פאר את ילדיה וירדה לאילת בלי לדעת איזו מציאות תפגוש. במלון עוד לא היו מסגרות חינוכיות והילדים היו רוב הזמן עם ההורים, בטיפולים ובפעילויות של ארגונים ועמותות שהתגייסו לסייע. "בהתחלה עוד לא חשבתי אפילו להישאר. רציתי לעזור להם לפתוח גן כדי לתת לילדים קצת סדר יום, משהו מוכר, קצת ביטחון. ולתת להורים לעכל את מה שהם חוו. לתת להם קצת אוויר טיפה רחוק מהילדים, כדי להתאפס על עצמם."
באילת חברה פאר ליפעת רכזת החינוך של הקיבוץ שכבר התחילה בתהליכים של הקמת מסגרת לילדים. היא הגיעה לאילת ביום ראשון בערב ובשני בבוקר כבר נפתחה המסגרת "זה היה בהתחלה באוהלים ברחבה של המלון. קיבלנו המון ציוד ותרומות, ופתחנו גן משותף עם הגן הצעיר והגנון, בהתחלה לשלוש שעות ביום. זה היה מדהים לראות את ההורים ואת הילדים. זה היה קשה ומרגש מאוד."
פאר והילדים בגן באילת
בנוסף להתמודדות קהילת הגן עם חווית התלישות מהבית, האובדן העצום, השכול והטראומה מהזוועות שררה גם חרדה ודאגה בלתי פוסקת לליאם אור נאסר, נער מהקיבוץ שהצטרף אל צוות הגן בקיץ לאחר שסיים את כיתה י"ב ונחטף לעזה ב7.10. חזרתו של ליאם בעסקה בסוף נובמבר היוותה קרן אור קטנה עבור הילדים והצוות.
ליאם אור נאסר עם הילדים בקיץ 23
"אנחנו חלק מהקהילה"
אחרי חנוכה נפרדה קהילת רעים מהמלון באילת ועברה לבניין ברחוב הרצל בתל אביב. פאר קיבלה החלטה להישאר עם הקהילה ולעבור יחד איתה לתל אביב. אליה הצטרפה גם ז'קלין הסייעת הקבועה בגן שלה ששהתה עד אז בעין גדי עם קיבוצה חולית. פאר והילדים קיבלו דירה בבניין בעוד בעלה נשאר במושב מתוקף תפקידו. החיים בתוך הקהילה, יחד עם ילדיה אותם שילבה במערכות החינוך של רעים יצרו מרקם יחסים חדש "כל השנים היה איזה דיסטנס כזה, היינו באות לעבודה, ובסוף היום נוסעות הביתה. ניסינו לשמור על הפרדה בין החיים המקצועיים לחיים הפרטיים. פה בעצם כל הדיסטנס הלך, אנחנו כבר חלק מהקהילה, אני גם הגננת וגם אמא בעצמי. אנחנו ממש חיים עם הקהילה. לא עם כל קהילה הייתי יכולה לעבור את המסע הזה, אבל רעים זו קהילה מדהימה באמת".
המעבר לתל אביב
גן קיבוצי בשכונת פלורנטין
במעבר לעיר נדרש הצוות ללמד את הילדים שהעיר זה לא קיבוץ "אנחנו צריכים להסביר להם שאסור לדבר עם זרים, ואסור לקחת דברים מזרים. כל נושא הזהירות בדרכים הוא חדש לגמרי, ללמד שלא קופצים לכביש..."
פאר מתארת את הגישה שפיתחה עם הצוות כלפי הפעילות של הגן בעיר והמפגש עם הסביבה החדשה "תל אביב מאוד מאוד שונה מקיבוץ רעים, ואני בעצמי אף פעם לא גרתי בעיר, תמיד גרתי בקיבוץ או מושב. אנחנו מאוד מחוברים לטבע, לאדמה, לצומח. הגן שלנו ברעים היה גן ברוח מונטיסורי, חינוך יער, קיימות. אנחנו מחוברים מאוד לטיולים, ליער בקיבוץ. בתל אביב היה קצת יותר מאתגר למצוא את הדברים האלה, והתחלנו פשוט לחפש בכל מקום אפשרי. הגענו לפארק החורשות, התחלנו לעשות שם ימי יער. מארחים אותנו ב'בית בטבע', שזה מקום מדהים. ואנחנו ממש משתדלים להביא את הטבע גם לגן כמה שאפשר. המטרה שלנו הייתה כל השנה להיות בשמחה עם כל הקושי, והיה המון קושי. כל הצוות מגיע מישובים שחוו הרבה דברים וכולנו בקשיים מאוד גדולים, אבל אנחנו נהיה בשמחה ואנחנו נוציא מהלימונים לימונדה. אנחנו משתדלים לחוות את תל אביב כמה שיותר. לטייל ולהכיר ולנסוע למוזיאונים ולהצגות. אנחנו לא מנסים להביא את הקיבוץ לעיר אלא למצות את החוויה העירונית בעצמה, ואנחנו כל הזמן בשאיפה לחזור הביתה. יש לנו פינה בגן שהיא עם תמונות של רעים שמתחלפות שהסייעת שלנו שהיא גם צלמת צילמה. בשבוע שעבר ירד גשם ויצאה קשת אז בבוקר הילדים ראו תמונות ישנות של הקיבוץ עם קשת מעל".
מוצאים את הטבע בעיר
בפסח לחגוג חירות כשחברים שלך חטופים במנהרות.
פאר מתייחסת גם לקושי ולדילמות שעולות כאשר צריך לחגוג ולציין חגים ומועדים. למשל, כיצד לספר לילדים את סיפור חג החנוכה? מה יתעורר אצלם כשישמעו על היוונים שכבשו ורמסו את בית המקדש? איך מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה כאשר הפצע פתוח ומדמם? "איך חוגגים את פורים עם מסיבות ושמחה ועד לא ידע כשהלב שלך מרוסק? איך אפשר לחגוג בפסח חירות כשחברים שלך חטופים במנהרות. זה לא פשוט אבל עשינו הכול, את כל המסורות של הקיבוץ ושל הגנים קיימנו בשביל הילדים". פאר מוסיפה "הילדים הם העתיד שלנו ולא נאבד את התקווה שהעתיד יהיה טוב ושהחטופים יחזרו הביתה. כי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר..."
השנה נפתח הגן הבוגר של רעים בתל אביב עם 7 ילדים, לאחר שחלק מהמשפחות התחילו לחזור לרעים וחלק עברו ליישובים כפריים אחרים בגלל הקושי עם החיים בעיר. "אנחנו כמו משפחתון השנה" אומרת פאר בחצי חיוך, "זה מאוד מאתגר חברתית ואנחנו צריכים להמציא את הגלגל כל הזמן". את הכוחות להמשיך עם כל האתגרים והגעגועים לבית היא שואבת מהילדים "אני נמצאת כאן מתוך תחושת שליחות גדולה. הילדים נותנים לי כוח וזה גם לא פעם מה שמציל את הנפש שלי. כשאני איתם אני בעשייה, אני בשמחה וכל הזמן חושבת איך לעשות את הכי טוב למענם".
גנן במילואים
"השבעה באוקטובר תפס אותי ממש כמו את כל הצוותים החינוכיים, גנן רגע לפני החזרה מחגי תשרי" מספר עידו בלנדר, גנן כבר 12 שנים בגנים החברתיים של תנועת דרור ישראל. "הייתי אמור לסיים כבר עם המילואים, אבל הקפיצו אותי למילואים בפיקוד העורף והייתי כמה ימים בחיפה בכוננות. תוך כדי השבוע הזה, בערך ביום רביעי או חמישי קיבלתי הודעה דרך קבוצת גננות שמחפשים גננים וגננות, לבוא להקים את מערך הגנים של בארי בים המלח. בהתחלה אמרתי: אני במילואים, אין סיכוי, כמה שהייתי רוצה. אבל יום למחרת, בשיחה עם המ"פית שלי, הראיתי לה את ההודעה ושאלתי אותה מה היא אומרת על זה. אמרתי לה, 'תתני לי ללכת לעשות את מה שאני טוב בו'. הסכימו לשחרר אותי מהכוננות כדי ללכת להקים את מערך הגנים של ים המלח. וזהו, ביום ראשון, שבוע אחרי ה7 באוקטובר, הגעתי לים המלח. הרגשתי איזושהי קריאה שזה המקום הנכון בשבילי להיות פה וזה מה שכדאי שאני אעשה".
עידו והילדים בים המלח
התמודדות עם טראומה היא חוט השדרה של הגן
עידו מתאר את המציאות במלון עם ההגעה לים המלח "הרבה בלגן. המלון נראה מצד אחד כמו שבעה מאוד גדולה, מצד שני, המון אנשים ממשיכים להגיע ועוד שקיות, ועוד מזוודות, המון חיבוקים, ובכי תוך כדי וילדים על קורקינטים רצים בין הורים והורים שמחפשים אותם והמון דמויות מסביב וארגונים". לגנים הוקצו אוהלים גדולים שקמו מחוץ למלון וצוות ההקמה החל לאסוף ציוד מהתרומות הרבות שהגיעו במטרה לעצב את המבנים הארעיים בצורה שנותנת תחושה של גן. עם הרבה דיונים ומחשבה, ליווי של אנשי מקצוע והתנסות תוך כדי תנועה הם התחילו להפעיל את הגן. "התחלנו בתור גן שההורים הם חלק ממנו, זאת אומרת לא ממהרים בניסיון להפריד בין ההורים לילדים. הפרידה היתה קשה גם להורים, הם גוננו עליהם שעות ארוכות בממד. היה חשוב לנו לראות את ההורים ואת מה שהם זקוקים לו. כל הזמן דייקנו מה הדבר הנכון שיקרה היום. בהתחלה ההורים היו בתוך הגן ואז ייצרנו פינת קפה מחוץ לגנים כדי שיוכלו להיות בקשר מסוים ולאט לאט בנינו מחדש את המסוגלות להיות בגן ללא ההורים".
הצוות הקפיד לשמור על השמות, ההרכבים והזהות של הגנים כפי שהיו בקיבוץ בתשומת לב לפרטים הגדולים והקטנים כאחד "הייתי בקשר עם הגננת שלהם אביב, כדי לשיר איתם את אותם שירי הבוקר ולעשות את אותם טקסים של יום הולדת ואת אותו דקלום כשיוצאים לטייל". שמירה על הסדרים ויצירת רצף והמשכיות מהגן בקיבוץ לגן במלון הוא חלק מההתמודדות עם הטראומה אותה עידו מתאר כמטרה המוצהרת של הגן "זה ממש חוט השדרה של הגן. הצוות מלמד את עצמו תוך כדי העשייה על מה מדברים, איך מתמודדים. אין ספר שנכתב על אירוע כזה, ממש צריך להמציא הכל מאפס".
"לראות את הקהילה הזאת במשבר הכי גדול שלה מצליחה להיות פתוחה ומקבלת"
עידו ועוד רבים שנענו לקריאה הגיעו למלון בים המלח בכוונה לשהות שם במשך חודש, לסייע להקים תשתית למסגרות חינוכיות, ולאחר מכן לעזוב כשהגנים פועלים על בסיס הכוחות המקומיים. "תוך שבוע שבועיים היה ברור שזה לא יהיה רק חודש, אז אמרנו טוב נשאר עוד חודש, ואחרי חודשיים כבר הייתה הבנה שזה הולך להימשך הרבה זמן". עידו הרגיש שעליו להישאר "זה היה מאוד משמעותי, להיות עוגן ובטחון לקהילה בנקודות האלה". בשלב הזה עידו ובת זוגו אלה קיבלו החלטה שהיא ובתם יובל יבואו לשהות איתו בים המלח. יובל השתלבה לאורך השנה בגן אמנון בו הוא היה גנן, דבר שהוא מתאר כ"חוויה מדהימה, לראות אותה מתחברת ולראות את הקהילה הזאת במשבר הכי גדול שלה, מצליחה להיות פתוחה ומקבלת".
לגעת בכאב דרך ציור, משחק עם רובי צעצוע וספרים
עידו וגם פאר מתארים יצירת מרחב בטוח לעסוק בקושי ובטראומה בדרכים המוכרות לילדים מהחיים שלפני ה 7/10, אחד הרגעים הזכורים לעידו מתקופת ההתחלה של הגן הוא מפגש עם ילדה שציירה בגן ציור לסבתא שלה שאיבדה את חברתה הטובה ב7/10. הילדה ציירה ציור של שני חדי קרן עם לב, ובברכה שצירפה לציור היא ביקשה מעידו לסייע לה לכתוב שיחה בין סבתה לבין חברתה שנרצחה.
אנחנו מתלחמים
שניהם מתארים משחקים חופשיים של הילדים שיש בהם מחבלים וחיילים וחטופים דרכם הילדים מבטאים רגשות ומעבדים את החוויה אותה עברו. פאר מספרת שמעולם לא הכניסה לתוך הגן צעצועים המדמים כלי נשק. אך כאשר הילדים מצאו ארגז שהתגלגל לגן במלון היא ראתה איך המשחק במצב הזה הוא חלק מתהליך הריפוי שלהם. "אנחנו מתלחמים - ככה הם קוראים לזה. רבים מההורים שלהם גם בכיתת הכוננות ונושאים נשק באופן קבוע, זה חלק מהחיים שלהם עכשיו".
הילדים "מתלחמים" במלון באילת
גם ספרים סייעו לגעת בנושאים כואבים. פאר קראה עם הילדים את הספר "דמעות ורודות" של הסופרת חנה גולדברג כדי להעביר את המסר שמותר וחשוב לבכות ולבטא רגשות. הסופרת הגיעה לגן להקריא לילדים את הספר ונתנה לכל אחד עותק חתום. בגן של עידו קראו לקראת יום הזיכרון את הספר 'נועם מחפש זיכרונות' "זה פתח שיחה שבה הילדים ישבו במעגל ופשוט דברו אחד עם השני על דברים שעולים בהם, לא רק על ה7/10, גם על טעם של שוקולד, עוגה שסבתא הייתה מכינה, זיכרונות מבארי. שיחה ערה מאוד, ומלאה בהמון דימויים וזיכרונות".
פגישה עם הסופרת חנה גולדברג
דווקא במרחב של הגן אנחנו יכולים לאפשר לדברים לעלות
עידו מצא את עצמו חושב מה יקרה אם ספרים מסוימים יעוררו "טריגרים" אצל הילדים, "פתאום הרבה ספרים שאהבתי לקרוא לילדים לפני ה7/10 נראו כמו טריגר, למשל דמות אבא לילדים שהתייתמו, או דרקון שחוטף נסיכה. הרבה פעמים היינו בהתלבטות אם כן או לא להקריא ולמדנו שדווקא במרחב של הגן אנחנו יכולים לאפשר לדברים לעלות ולהשאיר את הזיכרון כדבר חי שאפשר לגעת בו, לעבד ולשוחח על מה שעולה. אני חושב שאפשר לדבר עם ילדים על הכול, כמובן צריך להשקיע בזה מחשבה ולהיות נכונים להיות מופתעים ולהיות איתם במה שעולה". הספרים מהווים גם אפשרות להתרחק יחד לכמה רגעים מהמציאות, לצחוק יחד. "שמענו בכל יום הרבה סיפורים והקשבנו גם לפודקאסטים של ספריית פיג'מה עם דידי וירדן כשהיה צריך רגע להירגע". עידו מוסיף "לסיפור יש כוח מפעיל וכוח של דמיון ושל צחוק ויכולת לגעת בעצב. מבחינתי בלי ספרים העולם פשוט חסר".
"הם פשוט הורים גיבורים"
בתחילת השנה הנוכחית עברה קהילת בארי מהמלון לקיבוץ חצרים לשכונה זמנית אשר הוקמה עבורה. עידו, אלה, יובל ומעיין שנולד בתקופה הזו עברו יחד איתם כדי שעידו יוכל לפתוח שנה נוספת כגנן בקהילה. את הבחירה להמשיך ולעבור עם הקהילה גם לחצרים הוא עושה מתוך תחושת שליחות ומשמעות עבור הילדים וההורים ועבורו. הוא מוצא בקהילת בארי שקיבלה לחיקה באהבה ובהערכה אותו ואת משפחתו השראה וכוח "הם מלמדים אותי המון על היכולת להיות ולחיות עם כאב, אבל להמשיך לחיות ולעשות בחירות מאוד אמיצות. מדהים לראות כמה הם עדיין מצליחים להיות הורים בסיטואציה כזאת, הם פשוט הורים גיבורים".
עידו והילדים בגן החדש בחצרים
ראיינה וכתבה: תום גלבוע
